<h1>ראבי"ה סימן תע"ד</h1>
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין את המורסן לתרנגולין. ירושל[מי] [פ"ב ה"ו] כשיש בהן שמנונית. פירוש אותן שבאו מן החיטין, כדכתיב [דברים ל"ב] עם חלב כליות חטה, אבל אין נראה לפרש כשיש בהם מעט קמח. ומעשה היה ששראום מעט ושפשפו בהם אווז(ין) בפסח ואסרה אבי מורי נ"ע משום דסבירא לן דאית ביה בעור נקבי נקבי ופרצי פרצי, כדאמרינן בפרק [שמנה שרצים שבת ק"ח ע"א ובפרק] העור והרוטב [חולין קי"ט ע"ב], ובלעא, וכדאמרינן בפרק כל הבשר [קי"ב ע"א] אית ביה פילי כולו אסור. אבל חולטין את המורסין. ואנו אין אנו בקיאין בה בחלטה, וצריך להזהר לתת להן יבש. ואף על גב דתניא [לעיל ל"ז ע"ב] החולט מוגלשין על גבי קמח, אתי למיטעי. ויש ספרים שכתוב בהן ה[חל]טה.
האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ. מורסן הנשאר בנפה אחרי ריקוד, וכל שכן סובין דעדיפי טפי, כדמוכח בפרק בתרא דתרומה [פי"א מ"ה], שיש להזהר בהם מחימוץ. וסובין הן הנו[ש]רים על ידי לתיתה. והם קלים, כדאמרינן [ב"ב צ"ח ע"ב] קל מסובין חתן הדר בבית חמיו. אבל שפה היא בבשרה יבש. לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין.
